פסק-דין בתיק ס"ע 41471-09-11

1.         עניינו של פסק דין זה, תביעה שהגיש מר ראאד אחמד טנינה (להלן: "התובע"), תושב תרקומיא אשר בשליטת הרשות הפלסטינאית ובה ביקש לחייב את הנתבע בסכום של 44,666 ש"ח, כמפורט בכתב התביעה.

2.         בתביעה שהגיש התובע בחודש 9/2011, טען התובע כי החל לעבוד אצל הנתבע החל מחודש 12/2008 ועד לחודש 11/2010. יחסים אלה הסתיימו בפיטוריו של התובע על ידי הנתבע וזאת ללא מתן הודעה מוקדמת.

            התובע צירף לכתב התביעה את מכתב הפיטורים הנושא תאריך 23/11/2010, ובו נרשם: "הנדון: הפסקת עבודה

            הריני להודיעך על הנדון עקב אי שביעות רצוני מעבודתך".

            בנסיבות אלה טען התובע, כי הוא זכאי לפיצויי פיטורי על פי חישוב המפורט בתביעה, בסכום של 6,939 ש"ח ולדמי הודעה מוקדמת בסך של 5,200 ש"ח. 

3.         בתביעה נטען עוד, כי הדיווח שהעביר הנתבע לשירות התעסוקה על הימים בהם עבד התובע מידי חודש, היה דיווח חלקי וחסר, שכן התובע עבד מידי חודש 20 יום לפחות, והתשלום המופיע בתלושי השכר אינו משקף כלל את המציאות, שכן שכרו היומי של התובע עמד על סך של 260 ש"ח נטו לכל יום עבודה.

4.         כתוצאה מהדיווח החלקי והחסר, הפרשות הנתבע לפנסיה עבור התובע במסגרת שירות התעסוקה - הופרשו אף הן בחסר. לפיכך, התבקש בית הדין לחייב את הנתבע בתשלום פיצוי לתובע בגובה הפרש בין הסכום שהיה על הנתבע להעביר לשירות התעסוקה על חשבון זכויותיו לפנסיה, לסכום שהועבר בפועל.

            סך הכל ביקש התובע לחייב את הנתבע בתשלום פיצוי בגין ביצוע הפרשות בחסר להבטחת זכויותיו לפנסיה בסכום של 4,027 ש"ח.

5.         לגרסת התובע, במהלך תקופת עבודתו אצל הנתבע, לא שילם הנתבע לתובע דמי חגים, תשלום עבור ימי חופשה, דמי כלכלה וקצובת הבראה. כן טען התובע, כי הנתבע לא סיפק לו מערכות ביגוד כמתחייב מהוראות ההסכם הקיבוצי בענף הבנייה וכן זכאי להפרשי שכר לפי הקבוע בצו ההרחבה בענף הבנייה.

6.         בית הדין התבקש לחייב את הנתבע בתשלום עבור ימי חג בסך 5,200 ש"ח, דמי פדיון חופשה בסך 6,240 ש"ח, דמי כלכלה בסך של 3,336 ש"ח, דמי הבראה בסך 4,284 ש"ח, תשלום עבור ביגוד בסך של 1,600 ש"ח והפרשי שכר בסך של 7,840 ש"ח

7.         בכתב ההגנה טען הנתבע, כי התובע עבד אצלו החל מהתאריך 1/01/2009 וכלה בתאריך 30/11/2010, תקופה של 23 חודשים, כאשר שכרו של התובע עמד על הסך של 154 ש"ח עבור כל יום עבודה, שכלל 8 שעות עבודה, ולאחר מכן בחודשיים האחרונים להעסקתו הועלה שכרו ל-174 ש"ח ליום עבודה עבור 8 שעות עבודה.

            עוד הוסיף וטען הנתבע, כי תלושי השכר וכרטיסו האישי של התובע, אשר הונפקו באמצעות שירות התעסוקה, שיקפו נאותה את תנאי העסקתו של התובע לרבות שעות עבודתו, ימי עבודתו בפועל ושכרו.

            אליבא דנתבע, לאורך תקופת עבודתו של התובע אצל הנתבע, קיבל התובע את מלוא זכויותיו.

8.         בכתב ההגנה מאשר הנתבע כי התובע פוטר על ידו, עקב אי שביעות רצון מעבודת התובע. לטענת הנתבע, התובע היה זכאי לפיצויי פיטורים בשיעור של 5,335 ש"ח, מתוכם סך של 3,945 ש"ח הופרש ע"י הנתבע לשירות התעסוקה כחוק, והיתרה בסך של 1,390 ש"ח שולמה על ידי הנתבע במזומן וישירות לידיו של התובע, במועד בו נתנה לתובע הודעה על הפסקת העבודה והתובע אישר בחתימתו קבלת סך זה במזומן לידיו, תמורת פיצויי פיטוריו וכן תמורת יתר התנאים הסוציאליים, להם היה זכאי במועד הפסקת עבודתו.

            הנתבע צירף לכתב ההגנה את כתב הקבלה והוויתור אשר סומן כנספח ג', וכן את ההודעה על ביטול רישיון העבודה של התובע, כפי שהועבר לשירות התעסוקה אשר סומן כנספח ב'.

9.         אליבא דנתבע, נתן הנתבע הודעה מוקדמת על הפסקת עבודתו וזאת 7 ימים מתום עבודת התובע אצל הנתבע, כמו כן ציין הנתבע כי שילם לתובע את דמי ההודעה המוקדמת בסך של 3,306 ש"ח במועד מסירת ההודעה על הפסקת העבודה.

            באשר לימי חג, ציין הנתבע, כי התובע לא עבד בימי החג הן היהודיים והן המוסלמים, והוא אינו זכאי לכפל תשלום. הנתבע מדגיש כי התובע לא פירט בתביעתו כלל אימתי חלו אותם חגים, ולא ציין, כי בתקופת העסקתו של התובע על ידי הנתבע, חלו חלק נכבד מהחגים בימי שישי ושבת, בגינם לא זכאי התובע לתשלום בגין ימי חג. כמו כן, טען הנתבע, כי התובע לא טען כי נכח בימים הסמוכים לחגים, כך שבכל מקרה תביעתו של התובע ברכיב זה נעדרת כל בסיס ויש לדחות רכיב זה של תביעתו על הסף.

10.        הנתבע הוסיף כי טענת התובע לפיה בכל תקופת עבודתו לא יצא לחופשה בתשלום, היא חסרת בסיס. התובע נטל ימי חופשה להם הינו זכאי, ותמורתן שולמה לידיו. לטענת הנתבע היו ימים בהם התובע לא עבד כלל אך הנתבע שילם לו תשלום בגין ימי חופשתו. במסגרת התשלומים שהפריש הנתבע לתובע, כלולים גם תשלומים עבור ימי חופשה, ותימוכין לכך ניתן למצוא בתלושי השכר שצירף התובע לתביעתו.

11.        באשר לדמי כלכלה, מציין הנתבע, כי במשך כל תקופת העסקתו של התובע, דאג הנתבע למצרכי מזון בסיסיים ששימשו את התובע, כמו גם את יתר העובדים. עוד ציין הנתבע, כי הזכות לדמי כלכלה הינה זכות נילווית, אשר אינה ניתנת לפדיון לאחר סיום יחסי העבודה.